מועד התיישנות בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהוגשה מכוח תקנה 29 לתקסד"א

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.        ביום 5.7.01 הגישה המערערת תובענה ובקשה לאישורה כתובענה ייצוגית, וזאת על יסוד תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. עיקר התביעה נסב על טענות המערערת כלפי נוהג שנהגו בו המשיבים ביחס לעולים שקבלו מהם הלוואות למימון הוצאות עליה לישראל. כנטען, על פי נוהל זה, משיבה 1 (להלן - עידוד בע"מ) גבתה "הוצאות" כתנאי להסרת צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוטל על העולה לבקשת החברה, מקום שהוא נקט בפעולות שונות לצורך יציאה לחו"ל, כגון הגשת בקשה לדרכון, וכיוצא באלה פעולות.                                                                                                                                                

           ממשיכה התובענה ואומרת:

"התובעת (אשר קבלה הלוואה כאמור) נדרשה על ידי הנתבעת 2 (חב' עידוד בע"מ...) לשלם לה סכום "הוצאות משפט" כאמור, כתנאי להסרת צו עיכוב יציאה מן הארץ שהיא גרמה להוצאתו כנגדה, בשל כך שהתובעת הגישה בקשה לקבלת דרכון לצורך יציאה לחו"ל. התובעת תובעת סכום של 261 ש"ח ששולם על ידה ביום 1.5.96, והמגיע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד לתאריך הגשת תובענה זו ל-390 ש"ח".

           הבקשה לתובענה ייצוגית הוגשה גם בשם קבוצה המוגדרת "ככל מי שקבלו הלוואות כאמור, שעלו לישראל עד ליום 31.12.97 ועד בכלל, ואשר עידוד בע"מ דרשה מהם וקבלה מהם הוצאות כאמור בעקבות פעולות שעשו לצורך יציאה לחו"ל", כך כלשון הבקשה.

           לכתב התובענה צורפו נספחים שונים, ובהם הצהרה והתחייבות של מקבל הלוואה, עולה בשם ספיבק לב מיום 17.10.90; כתב התחייבות מ- 17.10.90 חתום על ידי ספיבק לב; שטר חוב מאותו תאריך; בקשה לעיכוב יציאה מן הארץ מטעם עידוד בע"מ כנגד ספיבק לב מיום 14.6.94; תצהיר של פקידה בעידוד בע"מ בקשר לספיבק לב מיום 28.4.92; תצהיר מטעם מנהל סניף עידוד בע"מ בקשר לספיבק לב מיום 28.4.92 בקשר לצעדים שהוא עשה ליציאה מן הארץ; תצהיר נוסף בקשר לספיבק לב מיום 18.4.94; דו"ח על מבקשי דרכון, נכון למאי 1992; פסק דין בת.א. 70086/92 מיום 26.7.94 ספיבק לב נ' חב' עידוד בע"מ, שניתן בבית המשפט השלום בתל-אביב (השופטת ד. קרת-מאיר) המתייחס לאירועים הקשורים לעולה זה משנת 1992.

2.        בית המשפט המחוזי (כב' השופט אילן שילה) קיבל את בקשת עידוד בע"מ לסלק על הסף את התובענה האישית ואת הבקשה לאישור התובענה הייצוגית. מחיקת הבקשה לתובענה ייצוגית התבססה על הטעם כי בהתאם להלכה הפסוקה בבית המשפט העליון בפרשת א.ש.ת. (רע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת. ניהול פרויקטים וכח אדם בע"מ, פד"י נז(3) 220) אין תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי יכולה לשמש בסיס להגשת תובענה ייצוגית. סילוק הבקשה לתובענה ייצוגית על הסף נעשתה חרף העובדה כי פרשת א.ש.ת. עמדה אותה עת לדיון נוסף, וזאת בהסתמך על החלטת בית משפט זה בע"א 8627/03 לוי אלעזר נ' מדינת ישראל. התובענה האישית נמחקה על הסף מן הטעם שהסמכות העניינית לדון בה מצויה בידי בית משפט השלום.

3.        על פסק דין זה הגישה המערערת ערעור לבית משפט זה ביום 11.7.04. בערעורה, טענה כי חרף ההלכה בפרשת א.ש.ת, היה מקום להחיל את תקנה 29 על התובענה בהליך זה, ולאשרה כתובענה ייצוגית. כן השיגה על מחיקת הבקשה לאישור התובענה הייצוגית על הסף בעוד פרשת א.ש.ת. תלויה ועומדת בדיון נוסף.

4.        לאחר הגשת הערעור התרחשו שני אירועים חשובים:

האחד - בהליך הדיון הנוסף בפרשת א.ש.ת. נקבע בפסק חלוט כי תקנה 29 לא תוכל לשמש בסיס להגשת תובענה ייצוגית (דנ"א 5161/03 א.ש.ת. ניהול פרוייקטים נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3) 2788).

השני - ביום 12.3.06 נכנס לתוקפו חוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו-2006, אשר הסדיר באופן כולל את סוגיית התובענות הייצוגיות, וביטל את ההסדרים הספציפיים בחוקים השונים אשר הסדירו קודם לכן את נושא התובענות הייצוגיות בתחומים מסוימים.

5.        בסיכומי טענותיה, שהוגשו לאחר האירועים האמורים, טוענת עתה המערערת כי חוק התובענות הייצוגיות, מכוח הוראת מעבר הכלולה בו, חל על התובענה הנוכחית גם בהליך הערעור, ולכן יש לדון בה על פי המשטר המשפטי שהחוק החדש עיצב. משכך, יש להחזיר את הענין לערכאה הדיונית, כדי שתדון בבקשה לאישור התובענה הייצוגית גופה בהתאם לחוק החדש.

           בטיעוניה, מתייחסת המערערת גם לשאלת ההתיישנות, וטוענת כי אין מחסום ההתיישנות חל על התובענה הייצוגית במקרה זה; זאת, ראשית, מן הטעם כי סעיף 45(ג)(1) לחוק החדש, הקובע הוראת התיישנות ייחודית לתובענות מסוימות אינו חוקתי, ולכן דינו להתבטל. מעבר לכך, בפיה טענות שונות מתחום דין ההתיישנות גופו, ולפיהן גם אם הוראת ההתיישנות הייחודית מכוח החוק החדש חלה על תובענה זו, חלים על העניין חריגים שונים מכוח חוק ההתיישנות הכללי, המפסיקים או מעכבים את מירוץ ההתיישנות, ולפיכך התובענה התלויה בערעור לא התיישנה. כך, למשל, חל על העניין סעיף 8 לחוק ההתיישנות, העוצר את מירוץ ההתיישנות עד להיוודע מלוא העובדות המהוות את עילת התביעה; וכן חל הכלל כי טענת ההתיישנות לא תעמוד למי שלא טען אותה בהזדמנות הראשונה (סעיף 3 לחוק ההתיישנות) אשר, כנטען, חל על המשיבות במקרה זה.

           המשיבות מבקשות לדחות את הערעור משורה של טעמים: ראשית, לטענתן, התובענה התיישנה על פי הסדר ההתיישנות הייחודי שבהוראת המעבר שבחוק התובענות הייצוגיות; שנית, המערערת לא הצביעה על כל טעמים ממשיים מתחום דין ההתיישנות הכללי שיש בהם כדי לעצור או לעכב את מירוץ ההתיישנות על פי הסדר המעבר שבחוק התובענות הייצוגיות; ושלישית, התובענה שהגישה המערערת אינה מעמידה עילה לתובענה ייצוגית גם על פי החוק החדש, ולכן אפילו לא התיישנה התובענה על פי הוראת המעבר, גם אז אין סיכוי כי יינתן לה אישור כתובענה ייצוגית על פי ההוראות המהותיות של החוק החדש.

6.        דין הערעור להידחות, בכפוף לסייגים שיפורטו להלן.

           חוק התובענות הייצוגיות פורש בהלכה הפסוקה כבעל תחולה אקטיבית על כל הליך של תובענה ייצוגית התלוי ועומד בערכאות בעת כניסתו לתוקף, לרבות הליך המצוי בשלב ערעור, שטרם ניתן בו פסק חלוט בעת היכנס החוק החדש לתוקף (סעיף 45(ב) לחוק; רע"א 7028/00 א.ב.א. ניהול קרנות נאמנות (1978) בע"מ נ' אלסינט בע"מ (להלן - פרשת אלסינט)). מבחינה זו, החוק החדש חל על הליך התובענה המתבררת בערעור שלפנינו; אלא שכאן עולות שתי השאלות: האחת - האם עילות התובענה נכנסות לגדר אותן עילות המוכרות בחוק התובענות הייצוגיות כמקנות אפשרות להגשת תובענה ייצוגית על פי סעיף 3 והתוספת השניה לחוק. לכאורה, ועל פני הדברים, נראה כי קיים קושי לשבץ את עילת התובענה בענין שלפנינו לאחת העילות המוכרות בחוק החדש לצורך הכרה בהיבט הייצוגי של התובענה. אולם אין צורך להכריע בכך כאן, שכן שאלה שניה שיש להשיב עליה בהקשר שלפנינו היא - האם על פי הוראות המעבר של החוק החדש התובענה התיישנה, שאם כן, כי אז השאלה הראשונה מתייתרת ואינה מצריכה התייחסות.

7.        על השאלה האם חלה התיישנות על התובענה משיבה הוראת סעיף 45(ג) לחוק התובענות הייצוגיות. הוראה זו קובעת:

"(1) היתה תלויה ועומדת ביום פרסומו של חוק זה בקשה לאישור תובענה ייצוגית, שמתקיים בה אחד התנאים המפורטים להלן, יראו אותה לענין מניין תקופת ההתיישנות כאילו הוגשה ביום פרסומו של חוק זה:

(א) הבקשה הוגשה שלא לפי אחד ההסדרים המפורטים בסעיפים 32 עד 43 כנוסחם ערב ביטולם בחוק זה;